מה גורם לו לזוז

עליזות. שנה הוא גיל מדהים.הילד שלך השתנה לחלוטין: הוא אוכל, זוחל, מעשים, משנה את רגשותיו לעצמו ולאחרים.כשהיה קטן וחסר ישע, יכולת לשים אותו במקום הרצוי, לתת צעצועים שנראים לך מתאימים, להאכיל את האוכל שאהבת יותר מכול.רוב הזמן הוא הסכים לציית לך וקיבל הכל בחביבות.עכשיו, כשהוא בן שנה, הדברים נעשו מורכבים יותר.הילד נראה להבין כי תהיה בובה בחיים כי הוא גבר, עם הרצונות שלו ועם הרצון שלהם.

כאשר הוא הציע משהו שהוא לא אוהב, הוא צריך שלו.זה מה שאופיו אומר לו.הוא פשוט אומר "לא" - עם מילים או מחוות - אפילו דברים שהוא אוהב.פסיכולוגים קוראים לזה שליליות , אמא - "זמן נורא" לא ".אבל עצור וחשב מה יקרה לו אם לא יוכל לומר "לא".הוא יהפוך לרובוט, איש מכני.לא יכולת לעמוד בפני הפיתוי לשלוט בהם תמיד, והוא היה מפסיק ללמוד ולהתפתח.ואז בעולם סביבו, בבית הספר, ומאוחר יותר בעבודה כולם היו נהנים מהתכונה הזאת שלו.הוא לא יהיה טוב לשום דבר.

תשוקה לחקירה. הוא חוקר נלהב.הוא תוקע את האף שלו לתוך כל הפינות והחריצים, מכניס את אצבעותיו בתוך תחומיו של רהיטים, שולחן ומנער את כל מה שלא ממוסמר לרצפה;הוא רוצה לזרוק שבכל אחד ואחד מן המדף, נלקח בכלל, אשר יכול להגיע, לתחוב צעצועים קטנים עד גדולים, ולאחר מכן מנסה להכניס קצת יותר גדול.אמא עייפה אומרת: "הוא שם את האף שלו בכל מקום", ונימת קולה מעידה על כך שהוא מעכב הכל.היא כנראה לא מבינה איזה פרק חשוב הוא עובר.הילד

צריך ללמוד הכל על גודל, צורה, משקל של חפצים ברחבי העולם שלו ולנסות את היד שלו לפני שהוא יכול לעבור לשלב הבא, בדיוק כמו שהוא חייב לסיים את בית הספר היסודי כדי ללכת למרכז.זה מה.הוא "מכניס את אפו לכל מקום", הוא הוכחה להתפתחות הנורמלית של מוחו ונפשו.

אגב, לפי שעה, אתה כנראה כבר הבנתי שהוא לא יושב בשקט לרגע כאשר הוא לא ישן.זה לא עצבנות, אלא דחף לחקור.הוא מסודר כך שהוא יכול וצריך ללמוד את כל היום החדש.