הורים צריכים לפעמים להתרגז.
נראה לי כי אידיאליסטים צעירים, נכנס לתוך גיל הורה, לדמיין כי יש להם מעיין בלתי נדלה של סבלנות ואהבה עבור הילדה התמה.אבל זה, אבוי, לא בכוחו של האדם.כשהתינוק בוכה בכעס במשך שעות מבלי לעצור, לא משנה כמה אתה יכול לנסות להרגיע אותו, אתה בקושי תרגיש סימפטיה אליו.הוא כל כך כפוי טובה, עקשן, לא אוהד, זה פשוט בלתי אפשרי שלא לכעוס עליו - ממש כועס.ואז הבכור עשה משהו שהוא לא היה צריך לעשות, והוא ידע זאת היטב!אולי כך מתעניין איך משהו שביר ויקר בשבילך או נושא שהוא כל כך רוצה לשחק עם הילדים בצד השני של הרחוב, הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי.או שהוא פשוט כעס עליך כשסגרת אותו למשהו, או שהוא כועס על התינוק שאת מקדישה לו כל כך הרבה תשומת לב.במקרה זה, הוא יעשה משהו רק כדי להכעיס.אם ילד מפר חוק סביר ומובן היטב, אין זה הזמן להעמיד פנים שהוא פסל של תמיס.הורים טובים לא מסתירים את הזעם או הזעם מהילד.זה מה שהוריך עשו לך.זה הכללים שלך מופרות.זה רכוש שלך סבל.זה הוא ילד שלך, אשר לך אכפת כל כך הרבה, לא עושה טוב.אתה לא יכול לעזור להרגיש זועמים.הילד באופן טבעי מצפה לזה, וזה לא יעלב אם התגובה שלך היא הוגנת.
לפעמים אתה צריך קצת זמן כדי להבין שאיבדת סבלנות.בשולחן חזה, הילד יוצר בלגן אחד אחרי השני: בואו הערות לא מחמיאות על האוכל, כמעט בכוונה דופק כוס חלב, לשחק משהו שאתה משחק אסור, ושובר אותה, מרים אח או אחות קטנה שלו - כל זה תנסהלא לשים לב, עושה מאמצים על טבעיים כדי לשמור על קור רוח.אבל זה בגלל איזה חטא אחר, אשר כשלעצמו הוא לא כל כך רציני, הסבלנות היא שבורה, ואתה אפילו הם חמה קלה מפחדת עצמו.כשאתה מסתכל אחורה ולהיזכר בסדרה השלמה של מעשים רעים, אתה מבין כי התינוק כל הבוקר לבקש עונש, הוא חיכה מוצק מציג מצידך - ורק הרצון שלך כי בכל המחיר לשמור על סבלנות הוביל אותו לעבור פרובוקציה אחתהשני בציפייה, כשיעצר.
כולנו כועסים על הילדים שלנו ובגלל הלחצים והצרות שאנו חווים בתקשורת עם אנשים אחרים.הנה תמונה כי הוא מספיק קרוב בחיי אביו חוזרת הביתה אחרי עבודת טרדות עייפות - הוא נוזף באשתו, מי מוציא את רוע הילד המבוגר, ונזפו בו על מעשה שאינו בדרך כלל לגרום מורה - וכי, בתורו, משבש את הרועעל האחות הצעירה.