התרעומת על הילד
כל ילד במעמקי נשמתו מסתיר כעס על עולם המבוגרים.הוא לוקח עבירה לעברם למה מבוגרים לא לקחת בחשבון את העובדה שילדים מרגישים - כי יש להם ילדים "לא בשלה מספיק" כדי להבטיח כי הם מזדהים.ילדים משוכנעים בכנות שמבוגרים מתעלמים מהם, לא לוקחים אותם ברצינות ולא לוקחים את נקודת המבט שלהם בחשבון בעת קבלת החלטות.ואתה יודע מה?הם צודקים לחלוטין.
אנחנו מתנהגים ככה.טוב, אולי, בכל זאת לא תמיד, אבל כמעט תמיד.אני עצמי חוטא, ועדיין לא ראיתי בחיי את ההורים שהיו מתנהגים אחרת.אם אנחנו בכלל חושבים על זה, אנחנו אומרים לעצמנו שכל זה בגלל שאנחנו יודעים טוב יותר מה טוב לילד ומה רע.זה אכן נכון בחלק מהמקרים, אבל לא בכל.
בגבולות מסוימים זה בלתי נמנע.אני מדבר על דברים כמו הרצון של רוב הילדים הולכים לישון מאוחר ממה שאתה צריך לאכול קרם שוקולד וקרח בלבד ולהפעיל עם שיעורים על החוף כל יום לבית ספר.ובכן, על זה, אנחנו יודעים שאתה יכול ולא יכול להיות, ולכן עלינו להכריח ילדים ללכת בדרך שלנו, אבל אנחנו גם יכולים להעיף מבט כאן על המצב דרך העיניים שלהם.למעשה, אני אישית חושב שאם הילדים נותרים לעצמם, הם מהר מאוד מתחילים להתנהג הרבה יותר בתבונה ממה שאנחנו מצפים מהם.
אל תשכח, ילדים לעיתים קרובות לראות את העולם סביבם שונה לגמרי מאיתנו.אבל גם אם הדעה שלנו על משהו מתרחש, אנחנו עדיין לא חושבים על זה.אין שום דבר מפתיע בכך, בהרגשת היחס הזה כלפי עצמם, הם יכולים להיות עקשנים מאוד.חשוב מאוד להסביר להם שאפשר להבין את נקודת המבט שלהם.(אם אתה לא יכול, אתה צריך לשאול רק, ואני בטוח שאתה תשמח להסביר.)
דבר מפתיע, להרגיש יחס כזה אל עצמם, הם יכולים להיות מרדניות מאוד.פעם אחת עמדתי לצאת מהבית עם הילדים שלי, ואחד מהם ישב מול הטלוויזיה באותו זמן.אמרתי לו לכבות את הציוד וללכת למכונית.הוא התפרץ.הסברתי בחריפות שאנחנו צריכים לקחת אדם אחד מהתחנה, וזה יותר חשוב מאשר תוכנית טלוויזיה.התחלנו להתווכח והלכנו ברצינות, וכבר הצטערנו, אבל לא יכולתי להפסיק.בשלב מסוים שבמחלוקת, מצאתי את עצמי במחשבה מבולבלת: "באמת אי אפשר היה לפתור את כל איכשהו רגוע»